״...מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵינַים פְּקוּחוֹת רוֹאֶה יוֹם יוֹם מֵאָה דְבָרִים נִפְלָאִים לְפָחוֹת..", לאה גולדברג.

מעבר להיותה משוררת ואשה מעוררת השראה, ככל שאני מתוודעת ליותר מכתביה של לאה גולדברג, אני מבינה שהיא הבינה וידעה אמת גדולה. האמת הזו נוכחת בכל שיריה, בשירי האהבה והתקווה רבי החן, בשירתה לילדים המשמרת ומטפחת עדינות הלב והאמונה בעולם יפה, אך אולי חשוב מכך, גם בשיריה על היאוש והצער האנושיים. העידון שבשפה, שרבות מנכיח את התום שבנפש, כשל זו של ילד, שלא התקשחה ונותרה חשופה ורכה אל מול העולם. אהבתה את הטבע, והשימוש התכוף שעשתה בו לשם העברת מסרים פשוטים הנגלים באמצעותו לעיני כל. וניכר תמיד בעיניי, כי השירה היוותה הרבה יותר מביטוי אומנותי לרעיון זה או אחר, נראה כי השירה היוותה בעבורה כלי לביטוי הרוח ממש, הנביעה, השליחות, אם תרצו. כאשר נשאלה עם פרוץ מלחמת העולם השניה, מתי תחל כבר בכתיבת שירי מלחמה, כך כתבה במאמרה אשר פורסם בשבועון ״השומר הצעיר״, בשמונה בספטמבר, שנת 1939:

״אינני רוצה לפתות איש שיאמין כי השקפת עולמי בנויה על שיטות פילוסופיות מעמיקות. איני רוצה לומר כי מצאתי את פתרון־הפתרונים, ואין לי שום מונופולין על הערכין האמיתיים שבחיים הללו. אך יש כמה דברים בעולם, פשוטים ופרימיטיביים, שאני מאמינה בהם, והם נראים לי כה בהירים, כה מובנים מאליהם, שכל אדם ודאי מאמין בהם. אולם האנשים הם שכחנים, את אמונתם שלהם שוכחים הם. ולכן חוזרת אני על האמת הפשוטה שלי, בלי כל בושה. אולי אין היא "מעניינת" [אך] בטוחה אני, כי היא האמת״.

אני מאמינה כי אמת פשוטה זו של לאה גולדברג, של כולנו, ׳האנשים השכחנים׳, היא שחיברה אותי אל הווייתה באופן כמעט מיידי ובלתי הפיך, ואני שבויה (מרצון) בכבלי מסריה המהדהדים, המובנים מאליהם, הגלוים לכל. היום, כשקל מאוד ליפול אל מעמקי מצולות השחור, כשכה קשה לזכור שהשמש עדיין מאירה מעבר לענני השכול והזעזוע העמוק שלנו כעם, כאנושות. היום, חשוב מכל ליצור, על מנת להזכיר את הטוב שהוא חלק בלתי נפרד מהעולם הזה, ולהפוך את הטוב הזה לחלק הגדול ביותר בו.

היא ממשיכה וכותבת במאמרה - ״ומכאן לי ההכרה העמוקה, שהמשורר הוא האיש אשר בימי מלחמה אסור ואסור לו לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים. לא רק הֶיתר הוא למשורר לכתוב בימי המלחמה שיר אהבה, אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח. לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה, החובה להזכיר לאדם כי עדיין אדם הוא, כי קיימים בעולם אותם הערכים הפשוטים והנצחיים העושים את החיים ליקרים יותר, את המוות למושלם יותר - את המוות ולא את הרצח; להזכיר לאדם כי בכל עת ובכל שעה לא הוחמץ עדיין המועד לשוב ולהיות אדם, כי כל זמן שהשירה אוהבת את האדם בארץ הזאת ואת החיים על פניה, כדאי וראוי גם לו, לאדם, לֶאֱהֲבָם, להעריכם, לשמור עליהם״.

ובוודאי שלא רק לשירה לבדה שמור התפקיד להזכיר לנו על סגולתו של האדם למצוא את הרוך והנאווה, היכולת להעלות בדמיונו, ולימים לראות בעיניו, אור בוהק בתוך העלטה.

הלינק למאמר המלא ״על אותו הנושא עצמו״ של לאה גולדברג, כאן.

See less